קראתי לא פעם שאי אפשר להוכיח ב- 100% שיש בורא לעולם. בעצם, הוכחה כזו לא קיימת בשום תחום. עופר 

לעופר, שלום וברכה!

אכן, בעידן המודרני, בעיקר תודות להשפעה של פלורליזם מחשבתי ורעיונות של פוסטמודרניזם, נוצר כמעט קונצנזוס ששאלת קיום מציאות הבורא היא בלתי פתירה ואין כלל צורך לדון בה.

גם כגישה כללית מקובל שהוכחות אבסולוטיות אינן קיימות בשום תחום, אף לא במתמטיקה שהיא הדוגמה של אמינות ואמיתות.

אך האם למגבלה זו קיים ביטוי מעשי בתחומי החיים או הידע כלשהם?

התשובה ידועה לכל, אף אדם לא נוהג להימנע מהכרעות השכל רק בגלל שאין לו אפשרות לעשות זאת באופן מוחלט. אין בית משפט המכריע את הדין על בסיס ידיעה מוחלטת. כך גם במדע, אין אפשרות לחקור את הטבע בכל היקפו ועל כל תופעותיו כדי לאמת באופן מוחלט את התיאוריה המוצעת, ובכל זאת היא נחשבת למוכחת.

כולנו בסופו של דבר סומכים בכל תחום על שיקול דעת מאוזן וביקורתי, על השכל הישר, על הסביר ביותר.

נמצא, שלמעשה, מה שאדם תופס כאמת ברורה על בסיס ההיגיון והסבירות, בגבולות יכולתו להבין את המציאות, מתקבל כדבר וודאי, ולעולם אין הוא פונה לעיון התיאורטי לבחון אם ידיעה זו מבוררת בצורה מוחלטת.

וכך גם ביחס לשאלת קיום מציאות הבורא, אין כל צורך בהוכחות מוחלטות במלוא מובן המושג, אלא נדרשות הוכחות שיש בהן כדי לחייב את האדם. הלא אם נבחן מתי הוא מקבל את הידיעה כאמת וודאית, נמצא שהסימן המובהק לכך הוא מוכנותו להתנהג בחיי המעשה על פי אמת זו.

וזה בדיוק מה שהדת דורשת, להגיע לידיעת קיומו של הבורא ברמה שתחייב את האדם בחיי המעשה.

אם כן, די לאדם מן המניין בידיעה וודאית הבנויה על טיעונים תקפים וראיות ברורות לטובת קיום הבורא ואין צורך מעשי בהוכחה מוחלטת או בידיעה מוחלטת שקיימת רק ברמה של התגלות נבואית.

◆ ◆ ◆

עם זאת, ניתן להגיע אף לרמת ההוכחה, שתחשב במסגרת היכולת המרבית של האדם להבין את העולם כהוכחה מוחלטת. בספר (מערכה ראשונה, פרק 1.2.2) מבוארת המתודה שמאפשרת להגיע לרמה זו, ונביא כאן את תמציתה.

נתחיל מכך שדרך ההכרעה של שאלת קיום הבורא היא אנליטית, שכלית. נמחיש אותה קודם כל ע"י דוגמה ארצית.

כשרואים פעולה מסוימת אין ספק שמאחוריה מסתתר "כוח" פועל. גם אם כח זה אינו נתפס באופן ישיר, אמיתת קיומו בכל זאת נקבעת על ידי היגיון – היסק לוגי, והדבר מתקבל כהוכחה וודאית לקיומו.

כך גם נקבע בהיגיון בלבד הכרח קיומה של הסיבה הראשונה התבונית לעולם. אמנם לשכל האנושי אכן קיימות מגבלות, אך בסופו של דבר הוא אמצעי יחיד להבנת העולם, ואין לשלול אותו דווקא בשאלה הכי מרכזית וקריטית להבנת המציאות.

ובכן, מהו ההיגיון שקובע תקינות המסקנה באופן מוחלט?

מדובר על "מבנה לוגי סגור" של ההוכחה, והוא צירוף טיעונים וראיות ודחיית טיעוני-נגד. "מבנה" זה לא משאיר שום אפשרות להסתפק בנכונות הטענה בדבר קיומו של הבורא. נפרט את התנאים הדרושים לבניין שלם של ההוכחה.  

1. להביא טיעונים לוגיים תקינים הקובעים שהטענה בדבר קיומה של הסיבה הראשונה התבונית לעולם היא נכונה, הגיונית ביותר (ראה מערכה ראשונה, פרקים 2, 3).

2. להציג ראיות ברורות מתחומים ארציים שונים שתומכות בטענה זו, וככל שנרבה בהן כך תגדל הסבירות שהטענה נכונה (ראה מערכה ראשונה, פרק 5).

3. לדחות ולהפריך את כל הטיעוני-נגד הסותרים לכאורה את קיום הבורא (ראה מערכה ראשונה, פרקים 8, 9).

4. לנמק מדוע העמדה האתאיסטית בדבר מוצאו האקראי של עולמינו ושכלינו אינה הגיונית, כלומר, יש בה כשל בהיסק הלוגי והיא לא סבירה, כלומר, הסיכוי להתגשמותה כה נמוך עד שאפשר להתעלם ממנה (ראה מערכה ראשונה, פרק 7).

מילוי ארבעת התנאים אלו קובע באופן מוחלט את אמיתת קיומו של הבורא לעולמינו.

◆ ◆ ◆

רק אחרי קביעה זו נפתח את הנושא, הידוע והמפורסם: "תורה ומדע". מקורו בכמה סתירות לכאורה שבין מסקנות המדע לפרשת בראשית בתורה. וכיוון שהתורה מייצגת את "דעת האלוקים", נוצר הרושם שהתנגשות זו מערערת מחדש את אמיתות המסקנה בדבר קיום הבורא.

וזאת טעות, כי אין קשר לוגי מחייב בין הדברים, הלא אחרי שנקבע קיומה של הסיבה הראשונה התבונית לעולם, דבר לא יכול לסתור קביעה זו, כל מה שמתגלה ואף יתגלה במחקר מדעי, זה רק הדרך שהבורא פעל ופועל. למשל, אם נניח שההערכה המדעית נכונה באופן מוחלט והיקום הוא בן מיליארדי שנים והתפתחות בעלי החיים התרחשה בצורה אבולוציונית, זה רק אומר שכך היה רצונו של הבורא.

אם כן, כפי שמבואר ביתר פירוט בספר, תגליות המדע לא קשורות לשאלת קיום הבורא. הסתירות הן בין השערות המדע בשאלות מוצא היקום (גיל היקום) והחיים לפסוקי פרשת בראשית בהבנתם כפשוטו של מקרא. הבנה כזו, בין יתר הסיבות, גורמת לכך שחכמת התורה נתפסת כחכמת הטבע המסבירה אותן התופעות אחרת, ואז אכן התנגשות בין תורה למדע היא בלתי נמנעת.

לכן נדרש להוסיף עוד תנאים ובירורים בעניין זה, רק שהם לא חלק מעצמותה של ההוכחה על קיום הבורא אלא מתלווים אליה.

◆ ◆ ◆

5. יש להבין את פשר הסתירות בין תורה למדע, ולשם כך נדרש לבאר את התפיסה התורנית של הבריאה התבונית לעומקה ולהעמידה במבחן אימות והפרכה בנקודות המחלוקת ביניהן, ובד בבד, כתוצאה מכך תתבררנה ותתיישבנה גם כל הסתירות (מערכה שניה).

6. לאחר הכל, נבקש עוד מבחן ובו נשווה את התפיסה התורנית לעומת התפיסה החומרנית, האם בכוחן לתאר ולהסביר את יסודות המציאות העיקריים באופן עקבי, בשלמותה ואחדותה, ובכך תוכרע המערכה סופית (מערכה שלישית ורביעית).

ובכן, בניגוד לדעה האתאיסטית שנכפתה על האנושות בדרכים מתוחכמות, כן קיימת אפשרות להכרעה רציונלית, ברורה וחד-משמעית, הכרעה ב- 100% שיש בורא לעולם.

בכבוד רב,

אשר קושניר

לא קראתי בפנים אך ראיתי שמגמת הספר נגד התאוריה של האבולוציה. אינני מבינה, איך אפשר לערער ולהסתפק בתיאוריה שנחשבת כבר שנים לעובדה מדעית? חגית 

לחגית, שלום וברכה!

הנושא הנידון מורכב ביותר ולכן עדיף שתקראי בפנים הספר (נספח 3) הסבר מפורט ומנומק. אך בכל זאת, לא נשאיר אותך ללא כלום וננסה לתמצת את התשובה לנקודות מרכזיות.  

שאלת האבולוציה היא שאלת קיומה של המַאקְרו-אבולוציה – התהוות של מורכבות חדשה ביצורים חיים, כגון מערכות ואיברים חדשים, השתכללות של הקיימים, שינוי מספרם ומיקומם וכד'.

ובענין זה, למרות שקיומה של מאקרו-אבולוציה מוצג כעובדה מדעית, המצב העובדתי הוא הפוך.

מאקרו-אבולוציה לא נצפתה מעולם, לא בטבע ולא במעבדה, היא כלל לא ניתנת לצפייה, זהו תהליך שלכל הדעות מתפרס על פני מיליוני שנים.

מאותה סיבה בלתי אפשרי לאוששה בניסוי. בנוסף, כיוון שההנחה היא שמהלך זה קרה בעבר פעם אחד באופן ייחודי, לא ניתן לשחזרו באופן עקרוני.

אין ידע מפורט ובדוק, שלב אחרי שלב, כיצד המורכבות החדשה בכל מין ומין היתה יכולה בכלל להיווצר.

ובאשר לראיות מתחומי מדע שונים התומכות באבולוציה, כגון ראיות ביוכימיות, גנטיות, פלאונטולוגיות, מורפולוגיות, אמבריולוגיות וביו-גיאוגרפיות, הרי הן מצד עצמן אינן מוכיחות את קיומה של האבולוציה, מה גם, שאפשר לערער על כולן, כפי שהדבר מצוי בספרות הענפה של מבקרי האבולוציה.

אך העיקר לענייננו, שהן יכולות להיחשב כראיות לאימות האבולוציה רק אם לא קיים שום הסבר אחר לתופעת הריבוי המינים של יצורים חיים. והנה, הסבר כזה קיים, כפי שמבואר בספר, וזהו ההסבר של בריאה תבונית, הקובע שריבוי המינים נוצר לא בצורה הדרגתית "זה מזה", כפי תפיסת האבולוציה, אלא "זה לצד זה", עם התפתחותם המקבילה בהמשך. המוצא של כל חי אינו מאב קדמון אחד, אלא מבריאה על פי תוכנית אחת.

נמצא, שאת אותם הנתונים שניתן לפרש כראיה לאבולוציה, ניתן מאידך לפרש כראיה לבריאה תבונית, דבר שמבטל את תוקפן הראייתי הוודאי לטובת האבולוציה.

ובכן, האבולוציה היא לא עובדה מדעית.

נוסיף עוד נקודה למחשבה, התיאוריה של האבולוציה באה להסביר דבר בלתי הגיוני בעליל, הופעת עולם החי, המורכב והתכליתי, על ידי תהליכים אקראיים של כוחות טבע "עיוורים" בלבד?

וכאן ישאל השואל, מהיכן בא האילוץ להסביר את כל הטבע העצום על שלל גווניו ויפעתו דווקא באופן דחוק ובלתי סביר זה?

והתשובה היא, כי בבסיס המחקר האתאיסטי נקבע מראש פוסטולט המטריאליזם, מניחים שהמציאות מורכבת רק מחומר וחוקי טבע. והדבר מוליד חידה עצומה, איך מחומר אינרטי דומם התפתח חומר חושב, מרגיש ומדבר?

עכשיו יושם לב, אף ביולוג לא מתחיל את מחקרו עם בירור נכונותו של המטריאליזם. שאלה זו כלל לא מטרידה, לא סטודנט לביולוגיה ולא איש מקצוע ותיק בתחום, כיוון שזה לא שייך לביולוגיה!

וכאן הבעיה, כי לא רק שאין שום אישוש לנכונות המטריאליזם, לא בפילוסופיה, ולא במדע, אלא תפיסה זו מופרכת לחלוטין (נספח 1). ואם הנחת המטריאליזם היא שקר וכזב, נשמט גם בסיס ההיגיון להשערת האבולוציה.

ובכל זאת, למרות כל האבסורדיות שבדבר, הרעיון האבולוציוני נקבע כאמת מוחלטת וכל מי שחולק עליו נתפס כאויב המדע והקידמה. איך זה קורה? איך יתכן שמחקר של תופעה דמיונית ששמה "האבולוציה" ממשיך?

התשובה לכך, שהדבר משרת אידיאולוגיה… ולא רק…

לא פשוט להמציא הסברים "מדעיים" לתופעות שמעולם לא התקיימו במציאות, ובכל זאת, כיוון שכל "פתרון" מביא הרבה יוקרה וכבוד, תוארים, משרה וכסף, המחקר ממשיך, וכל עוד האליטה האתאיסטית שולטת באקדמיה הוא יתקיים אף לנצח.

נדמיין משל אירוני, שמסיבה כלשהי התקבלה החלטה בדרגים גבוהים להסביר קיום המחשב ע"י צירופי מקרים ותהליכים אקראיים. נשמע מגוחך, אך בכל זאת, בהתחשב בתקציבי ענק, כיסופי תהילה ואתגר למוחות המבריקים, רוב הסיכויים שכיווני מחקר מבטיחים ומודלים אפשריים יופיעו די מהר!

ובכן, השערת האבולוציה אינה "עובדה מדעית", היא נועדה לבסס מבחינה מדעית את האידאולוגיה של האתאיזם. היא נולדה מתוך רצון לכופף את המציאות לתפיסה אנושית נוחה וחופשית, הסולדת ממגבלות מוסריות של הדת, ולכן אין לה קשר לא למדע ולא לקדמה.

ההנחה שחומר דומם הפך בעצמו עם הזמן לחומר חי ואחר כך אף התארגן, ההתפתח והתחיל לחשוב ולדבר, היא אשליה גמורה שכבר כמה דורות הוטמעה בליבם של בני אדם בצורה מיומנת על ידי האידאולוגיה של האתאיזם.

בעצם, השערת האבולוציה זהו "פרויקט השקר" השאפתני והגדול ביותר שיושם אי פעם על ידי האנושות וכך צריך להתייחס אליו.

בכבוד רב,

אשר קושניר

דעת התורה שגיל היקום הוא אלפי שנים. דעת כל אנשי מדע שגילו של העולם מיליארדי שנים. איך ניתן לדבוק בהערכה תורנית של אלפי שנים כנגד כל תפיסת אנשי המקצוע? חיליק. 

חיליק, שלום וברכה!

תפיסת היהדות שהעולם נברא ומאז עברו 5784 שנים, לעומת זאת המדע טוען שגיל העולם מוארך ב- 13.7 מיליארד שנים. כמובן שעמדת המדע מתקבלת כנכונה, כך ש"גיל היקום" הוא נושא  ייצוגי ובולט ביותר ופונים אליו כל עת שרוצים לנגח את הדת.

אך אם נתבונן במבט ביקורתי, נגלה שסיבת התעלומה בטעות מתודית שחוזרת על עצמה בכל דיון על הסתירות לכאורה שבין תורה למדע.

הדיון תמיד מתחיל מה"אמצע", מהערכה מדעית מול תפיסה תורנית, עם המסקנה הידועה מראש.

אך נהוג בכל זאת להתחיל מה"התחלה", מבירור השאלה הבסיסית ביותר והיא שאלת מוצא היקום. הלא שאלת גיל היקום לא קיימת בפני עצמה, כפי שמציגים זאת, אלא היא תלויה ונספחת לשאלת מוצא היקום. בהתאם להכרעה, האם הוא נברא או נוצר מעצמו, כך גם תקבע ההערכה של גיל היקום.

נמצא, שנקודת המחלוקת בין התורה למדע היא לא בהערכת גיל היקום אלא האם יש בורא לעולם.

הספר "מלכודת האמת" הוא ספר עב כרס וכולו מוקדש לבירור הנושא הזה, וכמובן עדיף לעיין בו, אך המסקנה במשפט אחד היא שלעולמינו חייבת להיות סיבה תבונית, היקום נברא ולא נוצר מעצמו, המציאות האמיתית היא רוחנית ולא רק חומרית.

לכן, את גיל היקום צריך לקבוע על פי תפיסה תורנית, רוחנית, הגם שהדבר סותר דפוסי חשיבה מטריאליסטית.

ומה עם הערכת גיל יקום על פי המדע?

גם לה יש מקום, כגילוי "גיל" העולם. על מה מדובר?

כמבואר בספר, היקום נברא והופיע בשלמותו ובגרותו, מוכן לקיים את ייעודו. בן כמה הוא נברא?

התורה לא גילתה רז זה (ידוע רק גילו של אדם הראשון – בן 20 נברא). אך אם נניח שהערכת המדע נכונה, יש בכך גילוי חשוב, מתברר שהעולם נברא ב"גיל" מופלג של מיליארדי שנים. כלומר, שאם היה מתפתח מ"אפס" על פי חוקי טבע הידועים היום, התהליך היה אורך מיליארדי שנים.

נמצא, שהערכת גיל היקום על פי התורה (מה שקרה בפועל) ועל פי המדע (מה שהיה יכול לקרוא ולא קרה) אינן סותרות זו את זו, אלא מבחינה מסוימת הן משלימות זו את זו.  

למה הדבר דומה? להערכת זמן הקמתו של בנין דמיוני.

כעת – בזמנינו – עבודות הבניה יכולות לקחת שנים. הסיבה, בין היתר, היא שהרכבת כל כמות החלקים הנדרשים לבנייתו לוקחת זמן ממושך. אך כבר עכשיו קיימת טכנולוגיה חדשה של הדפסה תלת מימד. לא רחוק היום שטכנולוגיה זו תיושם גם בענף הבנייה, ובניית אותו הבנין תארוך זמן מועט ביותר. עכשיו נניח, שאדם סקרן ממדינה לא כל כך מפותחת ירצה להעריך את הזמן הנדרש לבנייה של בנין כזה. בהיותו מכיר רק טכנולוגיית בנייה מיושנת, הוא בהכרח יעריך את זמן הקמת הבנין בשנים. האם הוא טעה? כן ולא. טעה, כי בפועל "הדפסת" הבנין ארכה רק כמה ימים. לא טעה, כי אם הבנין היה נבנה בשיטה ישנה, תשובתו אכן היתה יכולה להיות נכונה.

כך גם המדע עושה חישוב של גיל היקום לפי "טכנולוגיה" (הבנת הטבע) מיושנת, מטריאליסטית (שניתן ליישמה כדי להבין את הטבע אך היא לא ישימה בחקירת סיבת הטבע). הערכה זו, כאמור, נכונה תיאורטית, אך לפי הבנת הטבע המתקדמת יותר, שלוקחת בחשבון את כל מרכיבי העולם, כולל מרכיביו הרוחניים, היא הערכה מדעית, מעשית, לא נכונה, שהרי המהלך המשוער הוא לא זה שהתקיים בפועל.

ובכן, השקפתינו היא שכל היסודות של היקום נבראו בעולמות רוחניים והוא הופיע כמציאות חומרית בשלמותו ובגרותו ומאז עברו 5784 שנים. זאת עמדתנו העומדת גם במבחן אימות והפרכה (ראה מערכה שניה)!

ולכן, אין שום צורך להתיישר עם העמדה המטריאליסטית המוטעית, לא צריך להיבהל מלעג וערס של תעמולה אתאיסטית ולעמוד דום בפני מוצא פיהם, אלא יש לעמוד איתן ובבטחה על עמדת התורה, שלא ניתנת להפרכה גם אי פעם בעתיד.

בכבוד רב,

אשר קושניר

יצא לי כמה פעמים לדבר עם החברים על האמונה וכל פעם יצאנו מבולבלים. האם אמונתנו בקיום האלוקים אמורה להיות אמונה עיוורת? האם אמונה כזו מבטלת הבנה רציונלית של העולם? האם זאת האמונה הדתית? נחום

שלום וברכה!

תודה על השאלה ועל ההזדמנות לבאר את הנושא של האמונה ביסודיות.

נתחיל ניתוח דברים מתובנה כללית אודות האמונה.

למעשה, עניין האמונה אינו נדרש מצד עצמו, איש לא מחפש להאמין בדווקא, אלא רצון האדם להיצמד בתפיסת העולם לדבר נכון ויציב, שנהוג לכנותו "אמת", והאמונה, כפי שיוסבר בהמשך, רק אמורה להתלוות אליה.

מהי "אמת"?

ההתאמה בין תובנה אנושית למציאות אובייקטיבית, כמות שהיא, נתפסת כאמת. האמת נמצאת במושכלות, במקום בו נערכת הבחנה בין ידיעת הדבר שיש בו ממש לדבר מדומה (למשל, האדם מבחין בין "פייק ניוז" – חדשות מפוברקות – לחדשות שהתרחשו במציאות).

איך מגיעים אל האמת, כלומר, איך מצמידים את ערך ה"אמת" לתובנה?

ישנם רק שני אופנים: בדרך של ידיעה, או בדרך של אמון.

  1. תפיסת האמת דרך הידיעה

אדם יודע מהי המציאות ע"י תפיסה חושית ישירה או בדרך ניתוח ומסקנה שכלית. כך הוא תופס מה היא התמונה האמיתית של העולם בדרך של ידיעה.

  1. תפיסת האמת דרך האמון

אך לא כל דבר ניתן לתפוס בחוש ולא כל אחד טורח להיכנס לחקירה שכלית כדי לקבוע מסקנתה כידיעה. קיימת אפשרת אחרת והיא להצמיד ערך ה"אמת" לידיעה הבאה ממקור מבחוץ, כזה שנתפס בעיני המאמין כאמין, סמכותי. זה יכול להיות בן אדם, ספר, מחקר, מסורת, שמועה וכד'.

ובכן, ישנן שני דרכים לתפיסת "האמת", בדרך של ידיעה, או בדרך של רכישת אמון למקור חיצוני של הידיעה. (לדוגמה, אדם יודע שהיתה תאונה בצומת כי ראה את זה במו עינו או שהגיע למסקנה זו על בסיס ניתוח הגיוני של כמות האמבולנסים ופקקים. מאידך הוא יכול לקבל אירוע זה כאמיתי גם על בסיס אמון למקור חיצוני, למשל, מהדורת חדשות וכד').

שני דרכים אל האמת הדתית

גם קביעת האמת ביחס למציאות הבורא מתקיימת באחת משתי אפשרויות, בדרך ידיעה או בדרך אמון. ונבאר זאת ביתר פירוט.

  1. קביעת האמת על קיום הבורא בדרך ידיעה

אל ידיעת קיומו הבורא ניתן להגיע בשלוש דרכים: האדם מצד עצמו יגלה את הבורא או הבורא יתגלה לאדם באופן ישיר או יתגלה באופן עקיף.

1.1 חקירה עיונית

היה זה אברהם אבינו הראשון להכיר את בוראו, לפני כ- 3,600 שנה. חקירת הטבע, שהתגלה לפניו כסיבתי ותכליתי, הביאה אותו למסקנה חד משמעית על קיום סיבת הסיבות, האחת והיחידה, בעלת תבונת-על וכוחות-על, שבראה את העולם, והוא הבורא יתברך (לבירור דרך זו מוקדש כל הספר).

אך הדרך שעבר אברהם – זו דרך ליחידים. חוויית היחיד לא יכולה להוות בסיס איתן עבור האנושות כולה לאמונה בבורא בעולם, שכן אותם בני אדם שלא חקרו די הצורך, ולא עברו שלל ניסיונות וגילויים מעין אותם שעבר אברהם, יכולים תמיד להטיל ספק באמת הנבואית שלו ובמסקנת חקירת שכלו. לכן היה צורך בהתגלות האלוקית לכלל העם.

1.2 ניסים

ואכן, בזמן יציאת מצרים הבורא גילה את קיומו ברמה קולקטיבית, כאשר כל עם ישראל היו עדים להתרחשותה של סדרת הניסים – מכות מצרים וקריעת ים סוף. בניסים הללו הבורא התגלה לעין כל כשליט מלא ויחיד בטבע.

אך רמה כזו של גילוי הבורא היא עקיפה, ונתפסת אצל האדם דרך החושים ומעובדת על ידי השכל. כדי להגיע למסקנה שהשינויים הנצפים בטבע הם תוצאה של התערבות כוח עליון, נדרשת הבנת דבר מתוך דבר. וכשם שהשכל יכול להגיע למסקנה תאיסטית, כך הוא יכול גם להגיע למסקנה אתאיסטית, שהופכת את הנס לטבע, ואת התכנון למקרה. כמו כן, הרושם ממחזה ניסי עלול לפוג, ולהישכח לאורך זמן.

1.3 התגלות בלתי אמצעית

האפשרות היחידה להגיע לידיעה מוחלטת על מציאות הבורא, היא גילוי ישיר ובלתי אמצעי לאדם. הדבר מתאפשר רק במגע ישיר עם תודעת האדם, ללא מעורבות החושים. חוויה זו מזעזעת ומדכאת את הגוף מחד גיסא, ומחדדת בצורה מירבית את התפיסה השכלית.

מאידך, התגלות כזו לא משאירה מקום לספק, אף לא הקלוש ביותר, במציאות הבורא, והיא נקראת התגלות נבואית. השגה רוחנית טהורה זו, היא הגבוהה ביותר שאדם יכול להשיג. דרגה נבואית זו היתה נחלת ישראל כולם במעמד הר סיני.

ובכן, קביעת האמת על קיום הבורא עוצבה בעם ישראל שלב אחר שלב, בהתבסס על שלוש דרכי הידיעה, והיא כללה: מורשת של ידיעה עיונית בדרכו של אברהם אבינו, ניסי יציאת מצרים, והתגלות נבואית בהר סיני.

  1. קביעת האמת על קיום הבורא בדרך אמון

כאמור, ההתגלות האלוקית לעם ישראל היתה בשני פנים, הן מצד התגלות שליטתו בעולם, הן מצד עצם הוויתו, דבר שלא השאיר שום ספק בליבם של דור יוצאי מצרים, כך שקיומו של הבורא ית' נקבע כאמת מוחלטת.

על בסיס איתן זה נוצרה דרך חדשה לידיעת קיום הבורא ית', והיא דרך האמון – הסתמכות על עדותם של עדי ראייה שאליהם התגלה הבורא, והעברת עדותם לדורות הבאים. זו היא אמונתם של עם ישראל בקבלה מאב לבנו, ומסורה מרב לתלמיד.

מעתה, כבר אין צורך בגילוי נוסף של הבורא (הוא אינו מחויב להיחשף באופן אישי לכל מי שמטיל ספק במציאותו, ולשנות את חוקי הטבע כדי להוכיח את קיומו לאותו אדם), ודי בשמירת זיכרון אותם האירועים. כללי "שימור" עדות זו, כידוע, קפדניות ביותר בשגרה היומיומית בחיי כל יהודי דתי.

סיכום

בזממנו, ידיעה על קיום הבורא ניתנת להשגה בשתי דרכים: האחת  – דרך החקירה, והשנייה – דרך מתן אמון, הסתמכות על מסורת האבות.

מאז מעמד הר סיני, בסיס העיקרי לידיעת קיומו של הבורא הוא אמון מלא בעדותם של יוצאי מצרים שעברה בשרשרת הדורות בקבלה ומסורה עד ימינו, כאשר חקירה שכלית – הוכחות, טיעונים וראיות, היא דרך משנית, שרק ממחישה את מסורת אבות.

עד כאן היה מבוא, עסקנו בבירור מה היא הדרך לאמת מציאות הבורא.

אך מהי אמונה?

כאמור, המושג "אמונה" אינו קיים מצד עצמו אלא מתלווה למושג "אמת".

וכך כתוב בתורה: "וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" (דברים ד, לט). זה ציווי שבא בלשון ידיעה – "וידעת", ורק אחר קיומו, אחרי בירור האמת, בא ציווי להשיב ידיעה זו ללב היהודי, וזה ציווי האמונה.

נמצא, שעל פי תפיסת היהדות, מושג "אמונה" כולל שני שלבים הכרחיים.

השלב הראשון – ידיעת האמת

"וידעת" – זו ידיעת האמת, זהו ציווי עיקרי – לדעת בשכל מהי האמת! כמבואר לעיל, להגיע אל ידיעת האמת – קיום ה' ית', אפשר בדרך התבוננות וחקירה או בדרך של מתן אמון למקור האמת – עדותם של יוצאי מצריים.

השלב השני – השבת האמת אל הלב

אך התורה קובעת שאין להסתפק בידיעת האמת במחשבה. אם האמת תישאר במחשבה בלבד היא לא תותיר חותם קבוע בנפשו של אדם לאורך זמן, ועלולה להעלם ולהישכח בתוך שגרת החיים. הלא ברגע שמסיחים את הדעת מן האמת היא כביכול כבר לא קיימת. אמת כזו לא תתלווה לכל מסקנה ותובנה, לא תעמוד נגד מידה רעה או תאווה שמושכים את מעשיו לכיוון הפוך מרצון ה'.

מכאן הכרח קיומו של השלב השני של אמונה – יצירת נאמנות בלב האדם לידיעת האמת בשכלו, והיא ציווי "והשבת אל לבבך".

הלב – הוא סמל לרצון האדם – הכח שיושב עמוק-עמוק בתוכו ומוציא לפועל את המחשבות, את הרגשות ואת הצרכים הגופניים של אדם.

לכן העיקר בעבודה האמונית היא להחדיר ללב את האמת האלוקית באופן שהיא תתיישב בתור מושכל ראשון, כהרגשה אינטואיטיבית, כתחושת בטחון שלם בכך שה' ית' מנהיג ומשגיח על כל פרט ומטיב לו.

כשרצון האדם מקבל את האמת האלוקית, בכוחו להשפיע על כל קומתו: לעצב בהתאם את השקפתו, ליישר מידותיו ולהשפיע על חיי המעשה. באופן זה מתבטל רצון האדם לפני רצון הקב"ה.

כך נוצרת בלב האדם הרגשת הנאמנות לאמת והיא-היא האמונה – כח אדיר שמשמר את האמת, כוח שביכולתו לעמוד כנגד כל הניסיונות לטשטש את האמת.

האמונה באה אחרי האמת וקשורה בה בקשר תמידי ומחייב. זאת כריתת ברית, מעין ברית הנישואין, כאשר האמת המצטיירת בשכל היא בחינת זכר והאמונה בחינת נקבה, הנותנת לאמת המופשט "בית" כדי שתתקיים בקביעות במסגרת חיי אדם.

הגדירו רבותינו את האמונה כ"עניין המצויר בנפש". כלומר, כמו שציור נעשה חלק מהבד, כך תחושת הנאמנות לאמת נהפכת להיות חלק בלתי נפרד מהרצון של האדם, שתוציא לפועל ותשפיע על מחשבותיו, מידותיו, ומעשיו. כך הוא יהיה מחויב לאמת הלכה למעשה, ויצליח לעמוד כנגד כל הניסיונות.

כשיהודי מגיע לדרגת נאמנות לאמת ברמה של "ציור בנפש", הוא חי חיי אמונה, והדבר מבטל את הצורך לחזור ולשנן את האמת בשכלו ולעסוק בחקירות, וזו דרגה של אמונה דתית אמיתית, רצויה.

השבת האמת אל הלב נעשית בדרך אימון – תרגול המחשבה במציאות ה' והשגחתו, פיתוח המודעות על ידי תזכורת קבועה שוב ושוב בדרכים שונות. נדרשת יצירת חוויה נפשית שמחברת ידיעת השכל אל הלב.

בשיא דרגתה, האמונה היא הדבקות באמת, כלומר, דבקות בקב"ה. באופן זה מתבטל רצון האדם לפני רצון הקב"ה לגמרי.

אברהם אבינו – אב המאמינים

כדי להמחיש ביתר עומק את המושג שלמדנו נחזור אל אברהם אבינו, אב המאמינים. כמתואר, תחילה הוא לא היה איש מאמין אלא חוקר, הוגה דעות, אפשר אפילו לקרוא לו פילוסוף. מגיל שלוש הוא התבונן בעולם סביבו ושאל היתכן שיש עולם כה מורכב ואין לה מנהיג? הוא חקר וחישב, ורק אחרי שנים רבות בהיותו בן ארבעים הגיעה למסקנה חד-משמעית שיש כוח תבוני אחד שברא ומנהיג את העולם. כך הגיע אברהם לפסגת המחשבה האנושית – גילוי האמת המוחלט.

אך גדולתו של אברהם היתה בכך שהוא לא הסתפק בידיעה על קיומו של הבורא כמו הוגי דעות רבים עד ימינו, אלא המשיך לחקור גם אחר רצונו לברוא את העולם. תודות לכך הוא זכה לגילוי נבואי, אך אין הוא הפך להיות משום כך לאיש מאמין.

המהפך התחיל כשהקב"ה החל לצוות לאברהם ציווי שונים ובך העמידו בעשרה ניסיונות קשים ביותר, שאף כללו מוכנות להקריב את חייו ואת חיי בנו. ורק אחרי שפעם אחר פעם אברהם עמד בניסיונות, קיבל על עצמו דין שמים ולא הרהר, למרות שדבר סתר את השקפתו הפילוסופית ואת דעותיו על האופן הרצוי להתנהלות העולם, רק אז הוא התעלה מרמת החוקר, הפילוסוף, לאיש האמונה – הנשען בצורה מוחלטת על רצון הבורא ומקיים אותו בכל לב. על כך כתוב "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה", כלומר, אז נעשה להיות איש אמונה, אדם מאמין.

סיכום

אמונה דתית היא תחושת נאמנות בלב היהודי לידיעת האמת בשכלו. אמונה זו נוצרת בשני שלבים, בשלב הראשון – קביעת האמת על קיום הבורא ע"י הכרת השכל, ובשלב שני – השבת האמת ללב, עד רבדים הפנימיים והעמוקים ביותר בנפשו של אדם.

ובכן, נמצא שאמנותינו היא רציונלית, מבוססת קודם כל על ידיעת האמת (כלומר, לא רק שאמונה יהודית לא מבטלת הבנה רציונלית של העולם אלא דורשת אותה) וניתן להעמיד את עקרונותיה במבחן ההיגיון של אימות והפרכה, כפי שנעשה הדבר בספר "מלכודת האמת".

בכבוד רב,

אשר קושניר

שלום! ראיתי בספר, שהבאת הוכחה לוגית למציאות הבורא. היום מתייחסים רק להוכחות במובן המקובל במדע. מה איתן? אלחנן

שלום אלחנן!

אכן, מתודה מדעית היא הכלי היחיד לבירור האמת בעולם החומר. אך האם הבורא יכול להיות חלק מאותו עולם החומר שהמדע חוקר? הלא אם נניח שהבורא מוגבל למקום ולזמן, אזי הוא לא אותו בורא כל יכול שעליו אנחנו מדברים, שהרי תפיסה כזו קובעת שיש ישות שמכילה אותו, שגדולה ממנו ומקיימת אותו. הבורא הוא בהכרח מחוץ למקום לזמן ולכל מרכיב גשמי אחר, אדרבה, הוא זה שברא אותם.

לכן מתודה מדעית אינה ישימה בשאלת קיומה של מציאות הבורא. בכלים גשמיים לא ניתן לגלות מציאות לא גשמית. כל שכן, שלא ניתן לצפות במציאות הבורא, או לגלותו על ידי מדידה כלשהיא, או בניסוי כלשהוא.

לא יכול להיות שום מודל קוסמולוגי או משוואה מתמטית מתוחכמת שמסוגלת או מיועדת לבירור האמת על הבורא, כל אלו הם אמצעים טובים להבנת רבדים שונים של עולם החומר בלבד.

לכן לא קיימת ולא יכולה להיות קיימת שום הוכחה לקיום הבורא במובן המקובל במדע . מאידך, כן קיימת הוכחה בדרך עיונית, כפי שהדבר מפורט בספר (ראה מערכה ראשונה).

בכבוד רב,

אשר קושניר

לא הבנתי מדוע מוקדש בספר מקום נרחב לבירור מושגים רוחניים, כלומר, מדוע לערב אותם בהבנת הטבע החומרי? ליאור

שלום ליאור!

בנספח 1 של הספר מובאות ראיות חד-משמעיות המוכיחות את קיומה של המציאות הרוחנית. נמצאים בספר גם הטיעונים שקובעים את הכרח קיומה של הסיבה הראשונה התבונית, התואר שאנו מייחסים לבורא עולם (מערכה ראשונה).

על פי התפיסה של "בריאה תבונית", העולם הרוחני קודם לעולם הגשמי, הוא שורשו וסיבתו. לכן, להבנת העולם הגשמי יש להקדים את החקירה הרוחנית לפני כל חקירה של המציאות הגשמית, שכן המהלך הרוחני הוא זה שקבע את צורת קיומה. לפיכך אין להתפלא שבמקום לדבר בספר רק על הפיזיקה של התהוות היקום, נידונים גם ובהרחבה אירועים רוחניים שגרמו לבריאת היקום.

כשם שהבנת הטבע התאפשרה ברגע שהאדם הצליח להתעלות מעל תפיסתו החושית, המגושמת, לבנות תיאוריות פיזיקליות ולפתח משוואות מתמטיות מופשטות, רוחניות, כך הבנת העולם בכללותו ובאחדותו מתאפשרת רק על ידי שנתרומם בהבנה לרמה יותר גבוהה, לאותם האירועים הרוחניים שבראשית הבריאה, שהם שורש וסיבה לכל הוויה בעולם, כולל המתמטיקה והפיזיקה.

לפיכך היה הכרח להקצות בספר מקום נרחב ומרכזי להסבר הרוחני, כי רק הוא חושף מדוע המציאות כלל קיימת ומדוע בצורה זו המוכרת לנו.

בכבוד רב,

אשר קושניר

קראתי לא פעם שאנשי מדע מתבטאים במפורש שהכרה, אף היפותטית, במציאות הבורא, היא בעצם ויתור כללי על חקירת העולם וסוף לכל הפעילות המדעית. מה דעתך? שי.

לשי, שלום וברכה!

לתואנה זו אין כל היגיון ואין לה גם בסיס עובדתי.

ראשית, כפי שידוע מתולדות המדע, ההנחה שקיים כוח תבוני עליון לא רק שלא הפריעה לחקר הטבע, אלא להיפך, הדבר היווה את התמריץ לחקירה זו. הדחף אצל מדענים בימי הביניים, מייסדי המדע, היה הרצון לדעת את "מחשבותיו של אלוקים". גם רוב המדענים מייסדי הפיזיקה המודרנית סברו שקיים ביקום כח תבוני המסדר ומארגן אותו. בזמננו ישנם הרבה מדענים שהם אנשי דת אדוקים שעוסקים במחקר מדעי, והם אינם רואים בכך סוף למדע וויתור על חקירת הטבע.

שנית, גם לפי התפיסה התורנית, לא נדרש לחקור טבע על ידי אמצעים רוחניים ולהסביר את תופעותיו בסיבות רוחניות. מבואר בספר (מערכה שלישית, פרק 4) שהטבע לכתחילה נברא עצמאי – הוא פועל באופן מסודר ועל פי חוקים – ולכן ניתן להבין את מבנהו ואת תפקודו על ידי אמצעי מחקר גשמיים בלבד. "התערבות" התורה במדע היא רק בשאלות המוצא של יסודות המציאות, אך אלו הם תחומים שלכתחילה נמצאים מחוץ למתודה המדעית.

שלישית, אין הבדל יסודי איזה יקום המדענים חוקרים – אם את היקום שנברא על ידי הבורא הבלתי נתפס, שלא ידוע עליו כלום, או את היקום שנוצר על ידי כוחות הטבע שאין שום ידיעה מה מהותם ומה מקורם. נמצא, שישנם שני מקורות אפשריים להופעת היקום ושניהם בלתי מוסברים באותה מידה, ובשניהם ניצבת לפני החוקרים אותה תמונת טבע, אותם נתונים ואותם חוקים. לפיכך, דבר לא מפריע לפעילות המדעית, גם אם נניח שהעולם נברא. והמדע כלל לא יאלץ להסביר כל תופעה בטבע ברצונו של הבורא אלא כמקובל על ידי סיבתיות טבעית שנבראה על ידי הבורא.

שלישית, כשם שבכל בניית תיאוריה מדעית יש שלב של העלאת השערה, רעיון חדש, האמור להסביר את התופעות הנחקרות, ובהמשך מגיע שלב אימותו או הפרכתו, בדומה לכך ניתן להעלות השערה על קיום הבורא (ולו במובן הפילוסופי) כדי להסביר את מוצא היקום, ולדרוש ש"מודל" זה יבחן ויתאמת. אם כן, איש מדע המשוחרר מדעות קדומות אמור לבדוק אפשרות זו, וכך שינוי נקודת המוצא של החקירה יהווה לא את סוף המדע, אלא את תחילתו.

ובכן, הטענות כי ההנחה של קיומו של הבורא עושה את הפעילות המדעית חסרת משמעות וכיוצא באלה, חסרי הגיון ויושר אינטלקטואלי. הן רק רטוריקה מתוחכמת, שמגמתה להימנע מלתת לגיטימציה לשיח רציונאלי בנושא הבריאה.

בכבוד רב,

אשר קושניר

שליחת שאלה